אני תמיד חושב על תוכנית רדיו כעל מוזיאון קטן, ועל העורך כעל אוצר של יצירות מוזיקליות.
ממש כשם שהאוצר צריך לסדר ולתלות זו לצד זו תמונות בתערוכה, כך גם העורך המוזיקלי צריך לבחור, לחבר ולקשר בין השירים – בהתאם לאווירה, לתוכן, אולי גם לתהליך היצירה והאמנים המעורבים, אבל ובעיקר לפי הדרך שבה המוזיקה זורמת מיצירה ליצירה.

*הפעם עורכים-אוצרים אחרים כבר עשו בשבילי חלק גדול מהעבודה*
*והם עשו עבודה פנומנלית!!* 💯👌🏼

אז מודה ומתוודה, באיחור אופנתי של 13 שנה, גיליתי את סדרת המופת PEAKY BLINDERS בנטפליקס (אל תרדו עליי, יש לי עוד כמה חורים להשלים לפני שהעולם יושמד סופית 🤯)

בכל אופן, למי שלא מכיר, Peaky Blinders מתרחשת בשנות העשרים, מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, בבירמינגהם – עיר תעשייתית קשוחה בלב המידלנדס, ה-Heart of England.
הסידרה עוקבת אחר משפחת שלבי – משפחה ממוצא צועני שמתחילה ככנופיה מקומית של פושעים קטנים והופכת בהדרגה לאימפריה של הימורים, אלכוהול וסמים.
בעברית בחרו לקרוא לסדרה "כנופיות בירמינגהם" (הייתי בטוח שהמנהג לתרגם שמות של סדרות כבר עבר מן העולם; מצד שני, גם Breaking Bad הפכה ל"שובר שורות", ושם זה איכשהו עבד. או שאולי בעצם לא..? 🤦🏻‍♂️)

אגב, השם Peaky Blinders קשור ישירות לכובעי הקסקט המזוהים כל כך עם חברי הכנופיה, ומי שצפה בסידרה יודע במה מדובר.

את טומי שלבי, המנהיג הכריזמטי של המשפחה, שלשאפתנות שלו אין גבול (והוא אפילו מגיע עם הזמן עד לבית הנבחרים הבריטי) מגלם קיליאן מרפי בתצוגת משחק מרהיבה.
מרפי סיגל לעצמו הליכה בריונית שנוגדת את המראה העדין, נערי וכמעט נשי של פניו, וזה משעשע לראות אירי מדרום אירלנד, מדבר כאן במבטא Brummie משכנע להפליא.
ובכלל, המבטאים הם חלק מהקסם של הסידרה – מאנגלית של המעמד הגבוה Upper Class English, דרך קוקני לונדוני, ועד אירית, סקוטית וכמובן בירמינגהמית (Brummie).

אבל Peaky Blinders היא הרבה יותר מעלילה ודמויות. לפעמים היא מרגישה כמעט כמו מופע תיאטרון מצולם – זוויות המצלמה, הקלוזאפים, התאורה, הקומפוזיציה – הכול מוקפד ומסוגנן עד הפרט האחרון. *מעשה אמנות!!*
גם בירמינגהם עצמה היא "דמות" בסידרה, והיא מוצגת בה כמקום אפל, מצחין ומזופת, והגיצים הכתומים הבוקעים מכבשני המפעלים נראים כמעט כלהבות הגיהינום.

למרות המאמץ הגדול שנעשה בשיחזור שנות העשרים ובהמשך גם שנות השלושים, העולם של Peaky Blinders אינו באמת ריאליסטי. הוא מסוגנן, מוגזם, לעיתים כמעט פנטסטי, ובמכוון גם אנכרוניסטי.
מה שתורם במיוחד לאווירה האנכרוניסטית הוא הלבוש של חבורת ה-Peakies שנראות כאילו יצאו מירחון אופנה. לא משנה בכמה קטטות רחוב הגיבורים משתתפים, איכשהו הם תמיד מסיימים אותן בחליפה ועניבה. אצל טומי, כמובן, זו חליפת שלושה חלקים ושעון זהב בכיס הווסט.

*וזה מביא אותנו לאחד המרכיבים החשובים ביותר בסדרה, ושלשמו התכנסנו – הפסקול.*
זהו פסקול מעושן, שתוי, אפלולי וסליזי, עם הרבה ניק קייב, טום ווייטס, Arctic Monkeys, PJ Harvey ועוד.
ניק קייב אחראי גם לפתיח המהפנט, Red Right Hand – ביטוי שמקורו בפואמה של ג'ון מילטון מן המאה השבע עשרה, ומתאר את יד הזעם והנקמה האלוהית.

אני מזמין אתכם להצטרף אליי למסע אפל, מטלטל ומשכר בסמטאות, במפעלים ובתעלות של בירמינגהם, עם פסקול העונה הראשונה של PEAKY BLINDERS.

לילה רוקלקטי, חמישי בחצות🦉
www.radioplus.co.il🎙️

*_BY ORDER OF THE PEAKY BLINDERS !!_*